זה היה אחד הרגעים הדרמטיים בתולדות האסטרונומיה המודרנית. השביט האלי חלף ב-1910 בלילה שבין 18 ל-19 במאי במרחק "זעום" במונחים קוסמיים מכדור הארץ והעולם עצר את נשימתו. אך מה שהדליק את הדמיון (ואת הפחד) היה הגילוי שהזנב שלו מכיל ציאנוגן – גז רעיל שעלול, כך נטען, "לחנוק את החיים על פני האדמה". איך זה נגמר? היום בהיסטוריה

כתיבה: משה גלנץ

זמן קריאה: 3 דקות

בדיוק היום, לפני 115 שנים – בלילה שבין 18 ל-19 במאי 1910 – העולם עצר את נשימתו. השביט "האלי", אורח קוסמי שחוזר למרכז מערכת השמש פעם ב-76 שנים, הופיע שוב בשמיים – וכדור הארץ עמד להיכנס היישר לתוך זנבו.

זה היה אחד הרגעים הדרמטיים בתולדות האסטרונומיה המודרנית. השביט חלף במרחק "זעום" במונחים קוסמיים – כ-23 מיליון קילומטרים – אך מה שהדליק את הדמיון (ואת הפחד) היה הגילוי שהזנב שלו מכיל ציאנוגן – גז רעיל שעלול, כך נטען, "לחנוק את החיים על פני האדמה".

הציבור ברחבי העולם נתקף בהלה של ממש. כותרות העיתונים הזהירו מסוף העולם. אנשים נשאו תפילות, אטמו חלונות, רכשו "כדורים נגד שביט", ולפחות אחדים מהאמיצים – או המבוהלים – מכרו את כל רכושם.

הציטוט המפורסם של האסטרונום הצרפתי קמיל פלמריון, שהגז "יכול באופן תיאורטי להשמיד את כל החיים על פני כדור הארץ", הזין את הפחד, למרות שטען בהמשך כי מעולם לא התכוון שהדברים יתפרשו כתחזית אפוקליפטית.

אבל לא כל המדענים נבהלו. רבים טענו שהחשש מופרך, ואכן – צדקו. בדיקות באוויר פריז חשפו אפס גזים רעילים, וחישובים עדכניים גילו שזנב השביט אפילו לא נגע בנו – אלא חלף במרחק בטוח של כ-400,000 ק"מ, כמו עוד ירח חולף.

------------

אך האנקדוטה המופלאה מכל שייכת לסופר האמריקאי מארק טוויין, שנולד בשנת 1835 כשהשביט הופיע בשמים. ב-1909 אמר: "באתי לעולם עם שביט האלי ב-1835. הוא מגיע שוב בשנה הבאה, ואני מצפה לצאת איתו". טוויין אכן נפטר ב-21 באפריל 1910, יום אחרי שהשביט הגיע לנקודה הקרובה ביותר לשמש במסלולו.

------------------------------

שביט האלי ממשיך להקיף את השמש במסלולו וישוב לקרבת כדור הארץ רק בשנת 2061. בינתיים, אנחנו יכולים "לפגוש" חלקיקים ממנו בכל שנה דרך מטרי המטאורים אטא אקוארידים (במאי) והאוריונידים (באוקטובר), כשכדור הארץ עובר דרך "פירורים" שהשאיר השביט לאורך מסלולו.

שלכם,

משה גלנץ