לרוב נשקפה לבני אדם תועלת מועטה בלבד מן האלים השמימיים בני האלמוות. אך לעומתם אלת התבואה דֵמֵטֵר, נחשבה בעת העתיקה לאחת מהאלות האהובות והנדיבות ביותר. אז מיהי הבתולה השמימית; מדוע הייתה זו אלה, ולא אל; כיצד חגגו את ימי קציר חיטים; ומה בכל זאת ההבדל בין הקרבת "שתי הלחם" בבית המקדש, לחגיגות הקציר לאלה דמטר? מאמר לחג השבועות
כתב: משה גלנץ
"וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים", (שמות לד, כב).
אלת התבואה דֵמֵטֵר, נחשבה בעת העתיקה לאחת מהאלות האהובות והנדיבות ביותר. כאלת פריון וצמיחה, דמטר (ובשמות נוספים: קֶרֶס, עישתר, איסתהר ובשמה הרומי צֶרֶס) לא נישאה מעולם ודאגה לתנובת השדה ולהבשלת התבואה בתקופת האביב.
תיאור זה חשוב משום שלרוב נשקפה לבני אדם תועלת מועטה בלבד מן האלים השמימיים בני האלמוות. מזאוס המאהב הבלתי מסופק שהיה מסוכן לבנות התמותה, וגם קשה היה לנחש מתי יפעיל את חזיזו הנורא והשמיים ימלאו ברקים. ארס (המיוצג על ידי כוכב הלכת מאדים) היה מחרחר מלחמה ומזיק עם תיאבון להרע לכל מי שנתקל בדרכו. הרה הקנאית ששכחה מהו הצדק והיושר, ואפילו אלת האהבה אפרודיטה שמשתמשת בכוחה כדי ללכוד ולהפיל בפח. בדרך כלל היו בני התמותה חיים בשלווה כאשר האלים לא היו בסביבה.
לעומתם שני אלים שהיו על האדמה נבדלו מהם והיו לידידים נאמנים, דמטר – אלת הדגן, ודיוניסוס, אל היין. דמטר מן הסתם הייתה הקשישה מבין השניים, בכל זאת ביות החיטה הגיע מוקדם יותר מנטיעת הכרמים.
אך מדוע הייתה זו אלה, ולא אל, מכיוון שבדומה לאדם אשר מקים את ביתו כאשר נכנסת האישה אל הבית, כך גם האדם הקדמון החל להתקבץ ולהתגורר כקבוצה רק לאחר שהחיטה הגיעה - כמובן בזכותה של האלה דמטר.
"וַתְּלַקֵּט בַּשּׂדֶה, עַד-הָעָרֶב; וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים". (רות ב, יז).
סיבה נוספת מתבטאת בנקודת המבט של אלו שהמליכו את דמטר לאלה. על פי רוב, הנשים היו אלו שעוסקות בזריעת ובקצירת השדה, בזמן שהגברים היו עסוקים בלצוד ולהגן על ביתם מהאויבים מסביב. ולכן שיערו הנשים שרק אֵלָהּ תוכל ותדע להעריך את עמלן ואף לסייע בידן עם תנובת השדה.
איך ידעו הקוצרות שהגיע זמן הקציר?
אחת מקבוצות הכוכבים הבולטות בשמיים בתקופת האביב היא קבוצת "בתולה" - המזוהה עם פרספונה, בתה של אלת התבואה דמטר. אמנם די קשה בעזרת מתיחת קווים בין הכוכבים לצייר את הדמות השמימית הזו לדמות הגיונית כלשהיא, אך בקרב העמים הקדמונים כוכבים אלו מיצגים את קבוצת בתולה - דמות נשית הנושאת בידה אלומת שיבולים. שמו של הכוכב הבולט בקבוצה הוא "ספיקה" ומשמעו בלטינית "שיבולת" או "אלומת שיבולים". מרחקו של ספיקה מאיתנו הוא 262 שנות אור, והוא מאיר בעצמה של פי 2000 מן השמש שלנו.
ספיקה מסמל את השיבולת עצמה. מכאן גם כינוייה הרווח של הבתולה: "העלמה עם החיטה", או "נערת הקציר". בכל פעם שהבתולה הופיעה בשמיים אוחזת בידה בשיבולת בשעות הערב היה זה סימן לכך שהגיע הזמן לצאת אל השדה ולקצור את השיבולים.
"וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשּׁבָה, מִשּׂדֵי מוֹאָב; וְהֵמָּה, בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים". (רות א, כב).
חגה העיקרי של דמטר חל אם כך בתקופת הקציר. הקוצרים חוגגים את אכילת הלחם הראשון שנאפה עם התבואה הטריה שזה עתה נקצרה, בתוספת תפילות והודיה לאלת הדגן שהעניקה לאדם את המתנה הטובה והמשביעה, הלחם.
חגיגות אלו לא פסחו על המסורת והתרבות היהודית. לחג "שבועות" שמות נוספים עיקריים: "מתן תורה", "עצרת", "הביכורים", וחג "הקציר". הוא נחשב לאחד משלושת החגים (הרגלים) החשובים ביותר במסורת היהודית. אך למרות שעל פי המסורת, זהו היום בו קיבל עם ישראל את עשרת הדברות – אירוע שנחשב לאחד מהמשמעותיים בתולדות האומה, עניין זה לא הוזכר כלל במצוות החג בתקופת בית המקדש.
מה כן? מוקד החג היה הקרבת קורבן "שתי הלחם" - האפייה הראשונה מהחיטה החדשה שזה עתה נקצרה. מחווה זו חריגה עוד יותר, בהתחשב בכך שבבית המקדש לא היו מקריבים מנחות לאלוהים עשויות "לחם חמץ", מלבד בחג הקציר.
"כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם", (רות א', ו')
ובכל זאת, יש הבדל קטן ומשמעותי. לפולחן בבית האלוהים העברי יש משמעות שונה מהקרבת המנחה בקרב שאר העמים. להבאת שתי הלחם מן החיטה אל בית המקדש ונתינתה כמנחה לאלוהי ישראל, הייתה מטרה אחרת, להראות שיש אלוה אחד, ממעל לאלים הרבים שיש לעמי העולם. אלוהי ישראל הוא הכתובת האמיתית והוא זה אחראי על הטוב שניתן לנו, כולל גם המתנה הטובה והמשביעה, הלחם.
איך תמצאו את הבתולה השמימית?
אם תרימו בימים אלו את הראש לשמיים בתחילת הלילה, תמצאו את קבוצת העגלה הגדולה מעל הראש - שבעה כוכבים שיוצרים צורה של מריצה הפוכה. אם תמתחו לכיוון דרום צורת קשת משלושת הכוכבים המיצגים את הידית בעגלה, תגיעו אל כוכב בולט בגוון אדמדם, זהו הכוכב "ארקטורוס" מקבוצת רועה הדובים - וממנו והלאה תגיעו אל כוכב בולט בגוון כחלחל. זהו הכוכב "ספיקה", השיבולת השמימית. מכאן תנו לדמיון שלכם לקחת אתכם הכי רחוק שאפשר.
חג קציר שמח
