למה כל השעונים בעולם מכוונים לגבעה קטנה בלונדון?

היום, לפני 350 שנה – ב־22 ביוני 1675 – חתם מלך בריטניה על צו להקמת מצפה כוכבים בגריניץ'. הוא לא שיער שבאותו ערב, על גבעה שקטה מעל התמזה, יתחיל מסע שיחלק את העולם לשניים: מזרח ומערב. זהו סיפורו של קו שלא נראה, שעון שלא טעה, וזמן אחד שהפך להיות נגיש לכולם

מאת: משה גלנץ

זמן קריאה: 8 דקות

ערב קיץ שקט ירד על גבעות גריניץ'. היו אלה ימים שבהם הזמן עוד לא היה אוניברסלי, לא תקני, ולא אחיד. כל עיר באנגליה, ולעיתים כל כפר, כיוונו את השעון לפי השמש המקומית — איש איש ושעתו. אבל בלונדון, במקום שבו נהגו בני האצולה לשחק קריקט, נזרעו הזרעים למהפכה עולמית: הקמת מצפה הכוכבים המלכותי הראשון, שיהפוך למגדלור של הזמן גם היום – 350 שנים אחרי.

המלך צ’ארלס השני לא היה אסטרונום, אבל הוא הבין דבר אחד: הספינות האנגליות נעלמות בים לא רק בגלל מזג אוויר, אלא גם בגלל שהימאים לא ידעו היכן הם נמצאים. בעיה עתיקה, אחת, שהובילה לאסונות ימיים אינספור, התגלגלה לפתחו של הכתר.

"ולו רק הייתה לנו דרך לדעת היכן אנו באוקיינוס הזה... אין לנו דרך לחשב את האורך", כתב אדמירל סר קלאודיו אשלי לאחד מקציניו בשנת 1674. "פעמיים בשבוע אנו מתפללים — לא בשביל מזון, אלא בשביל קואורדינטות".

הפתרון שהכתר הבריטי הציע לא היה אלוהי, אלא מדעי: ב־22 ביוני 1675 הוא מינה את ג'ון פלמסטיד לתפקיד הראשון מסוגו — האסטרונום המלכותי — וציווה להקים לו מצפה חדש. המקום: גבעת גריניץ'. המטרה: "לתקן בשקדנות את לוחות תנועות גרמי השמים, את מיקומם של כוכבי השבת, וזאת על מנת לאפשר את מציאת קווי האורך למען אמנות הניווט".

לא מדע, אלא הישרדות

כבר במאה ה-17, קווי הרוחב נמדדו די בקלות: השמש בצהריים, כוכב הצפון בלילה, זווית מדויקת, ואתה יודע באיזה קו אתה. אבל האורך? בשביל זה נדרש שעון שלא טועה, שיעמוד בטלטלות הספינה, בלחות ובמלח, לאורך מסע של חודשים.

העבודה החלה זמן קצר לאחר הצו המלכותי, ובתוך פחות משנה – בשנת 1676 – כבר ניצב במקום בניין האבן שבו עבד פלמסטיד. המבנה תוכנן על־ידי סר כריסטופר רן, האדריכל של קתדרלת סנט פול, והוא שילב בו את חדר התצפיות עם מגורי האסטרונום.

מצפה הכוכבים בגריניץ' - איור מתחילת המאה ה-19

ובתוך המצפה, פלמסטיד לא עסק ברעיונות פילוסופיים של יקום אינסופי. הוא צפה לילות שלמים – ורבים מהם גם מעוננים, כיאה למזג האוויר הקודר של לונדון – בתנועת הכוכבים כדי לבנות טבלאות אסטרונומיות, קיווה להצליב בין זמנים שמיימיים לזמן ארצי. טבלאות אלו היו אמורות לעזור לקציני ים לחשב את הבדל הזמן בין שעון הספינה לזמן גריניץ' – ומכאן לחשב את מיקומם במזרח או במערב.

"הוא נראה כמי שהשמיים מכתיבים לו ולא להפך", נכתב באחד הדיווחים מ־1695. "היו לילות שלמים שבהם לא סגר עין – רק שרטוטים, מדידות, ורוח ים חודרת מבעד לאבנים".

התחרות ששינתה את העולם

שלושה עשורים חלפו, אך הבעיה נותרה בעינה. ב־1714, לאחר אסון ימי שבו טבעו כאלף מלחים בעקבות טעות בניווט, הכריז הפרלמנט הבריטי על "פרס האורך" – פרס ענק של 20,000 פאונד (כ־3 מיליון ליש"ט היום) למי שיצליח להמציא שיטה מעשית ומדויקת לחישוב קו האורך בים.

ממציאים, אסטרונומים, וגם כמה תימהונים ניסו הכול. אך דווקא נגר מברידלינגטון, בשם ג'ון הריסון, לקח את האתגר אל סדנת העץ שלו. במשך ארבעה עשורים בנה את מה שלא האמינו שאפשר: שעון ימי מדויק (H4), שעבד אפילו בסערות האטלנטיות.

השעון שיצר, H4, נראה יותר כמו שעון כיס מאשר מכשיר ניווט. בתוכו הסתתר מנגנון עדין עם קפיץ ספירלי, תמסורת קצובה ומאזן תנודה שמפצה על שינויי טמפרטורה – תכנון פורץ דרך שהצליח לשמור על דיוק של פחות מדקה במסע של שבועות. הכרונומטר שלו, לצד הטבלאות של גריניץ’, הפך את האוקיינוסים לשולחנות שרטוט.

"לא ברא המלך את הזמן", כתב הריסון בצריבה דקה של תסכול. "אבל בגריניץ’ לימדו את העולם איך למדוד אותו".

ג'ון פלמסטיד, האסטרונום המלכותי הראשון, לא זכה לראות את פתרון החידה שבגללה נקרא אל הגבעה. הוא הלך לעולמו בשנת 1719, חמש שנים בלבד אחרי שהוכרז הפרס – ויותר מ־40 שנה לפני שהשעון של הריסון הגיע לים, בשנת 1761. ב־44 שנות כהונתו הוא הניח את היסודות לחישובים האסטרונומיים המורכבים שעליהם נבנה כל מה שבא אחריו. קטלוג הכוכבים שהותיר מאחוריו, לצד טבלאות מדויקות וניסיונות עיקשים לצפות גם בלילות הסוערים ביותר – הפכו אותו למי ששרטט את נקודת ההתחלה של הזמן.

ג'ון פלמסטיד, האסטרונום המלכותי הראשון

קו של זיכרון

היום, מצפה גריניץ’ הפך למוזיאון חי, שמזמין מבקרים מכל העולם לגעת בזמן. במסדרונות האבן של בניין פלמסטיד מוצגים הכרונומטרים — שעונים ימיים מדויקים במיוחד, שתוכננו לשמור על זמן אחיד גם בספינות מטולטלות ובים הפתוח — של הריסון: H1, H2, H3, ובייחוד H4, השעון ששינה את פני הים.

בצמוד למצפה שוכן פלנטריום פיטר הריסון, מהמשוכללים באירופה, המציע מופעי תצפית בכוכבים לקהל הרחב. המבקרים יכולים להיכנס לאולמות שבהם שרטטו בעבר מסלולי ירחים, לראות את טלסקופ האייר השוקל 200 טון, ולהבין איך מחשבון כיס ומצפן חברו פעם כדי לשרטט את העולם.

מאות מבקרים ביום מצטלמים בעמידה על פס פלדה בקצה המצפה – רגל אחת במזרח, רגל אחת במערב. הם לוחצים על כפתור במצלמה, והזמן מתועד. מעטים עוצרים לשאול מדוע דווקא כאן. מעטים עוד יותר זוכרים שמישהו מדד מכאן מאות כוכבים כדי לשרטט קו על כדור שלא עוצר אף פעם.

מעבר לאטמוספירה

אך ההשפעה לא מסתיימת רק כאן, על פני כדור הארץ. בכל משימת חלל — מהנחיתה על הירח, שיגור לוויינים ועד לתחזוקת טלסקופי החלל — הזמן שמנחה את הכול הוא UTC: זמן אוניברסלי מתואם, גלגול מודרני של GMT — הזמן שנולד בלונדון של 1675.

כך, אולי בלי שהתכוונו, הפך הקו הדמיוני שצמח על גבעה מעל התמזה לאבן יסוד של העולם המודרני: סוחרים, מגלי ארצות, לוויינים ואסטרונאוטים — כולם כיוונו שעון לאותו רובע היסטורי בדרום־מזרח לונדון.

ואפילו כאן, בישראל — אלפי קילומטרים מזרחה — בכל פעם שאנחנו שואלים מה השעה, אנחנו בעצם מפנים את מבטנו אל אותו מצפה כוכבים בגריניץ', שיסודותיו הונחו היום לפני 350 שנים.

אהבתם? כתבו לנו